מתברר, אם כך, כי במדינת ישראל של 2021 כל אדם העושה שימוש בנשקו האישי נחשד בביצוע עבירה. זאת כל עוד לא הוכח אחרת. זו ברירת המחדל המבישה מכוחה פועלת משטרת ישראל, שכאילו מודה שאין ביכולתה לאכוף את החוק בצורה שוויונית וראויה. היא בוחרת להעניש דווקא את מי שלולא גבורתו עוד היה הקורבן.

ברירת המחדל הזו חייבת להשתנות. יפה שעה אחת קודם. לא ייתכן כי המשטרה תעצור או תעכב אדם שעשה שימוש בנשקו. זאת מבלי שתערוך תחילה בירור ראשוני במקום האירוע לגבי הנסיבות שהובילו אותו לשימוש בנשקו האישי. ככל שזה מוחזק על-ידו ברישיון ובהתאם לחוק.

נשיאת נשק

למרבה השמחה, איננו חיים בארה"ב. כאן בישראל, אדם אינו יכול להיכנס ל"רמי לוי" ולרכוש לעצמו נשק אוטומטי ללא כל דרישה מוקדמת. במדינת ישראל קיימים חוקי נשיאת נשק נוקשים. לכן מלכתחילה כל מי שנושא עמו נשק ברישיון כבר עמד במספר תנאים האמורים לדון אותו לכף זכות. לפחות כנקודת מוצא.

כך למשל, רובם ככולם של נושאי הנשק האישי בישראל הם יוצאי שירות צבאי מלא. כאלה שחלק גדול מהם שירת ביחידות קרביות. הם נדרשים לחדש את רישיונם מידי שנה. הם חשופים לשלילת רישיונם בכל רגע נתון בעקבות כל שינוי במצבם הרפואי, הנפשי או הפלילי.

נקודת מוצא

לפיכך, על משטרת ישראל לשנות את נקודת המוצא שלה ולהתאים אותה לנסיבות בשטח. זאת במיוחד בימים מתוחים אלה, ולקבוע חזקה לפיה ירי שבוצע על-ידי מי שמחזיק נשק ברישיון בוצע לשם הגנה עצמית. וכן כמוצא אחרון. רק וככל שמתגלה חשד סביר שמפריך הנחות יסוד אלה, אמורה המשטרה לעכב או לעצור את היורה, ולהחרים את נשקו.

משפט פלילי

כמי שייצג את החייל אלאור אזריה במשפטו הפלילי, אני חייב להודות שהמציאות שתיארתי כאן אולי מרתיחה ומקוממת. אבל ודאי שאינה מפתיעה. פעם אחר פעם, מעדיפה ישראל לבחור לעצמה טרף קל. זאת במקום להישיר מבט ולטפל במי שבאמת מסכנים את שלום הציבור.

אין זה משנה אם מדובר בסופו של יום בהגנה עצמית של יהודי, דרוזי, צ'רקסי.  השאלה היא האם קיימת הזכות והאם העבריין מקבל פרס על התקפתו או מי שהותקף מקבל את זכותו להתגונן בנסיבות הגנה עצמית.

לבלוג עו"ד אייל בסרגליק.